אתמול נחתם הסכם לפיו יש עתיד והמחנה הממלכתי יחתמו על הסכם עודפים לבחירות הקרובות. מיד התחילו הפרשנים לפרשן את המשמעויות הפוליטיות של ההסכם אבל, כמיטב המסורת, טעו בפרשנות המתמטית שלו. עמית סגל כתב שההסכם רע לגנץ כי המחנה הממלכתי צפויה להיות הרשימה הקטנה בהסכם. יהונתן ליס כתב שההסכם עלול להגדיל את כוחה של יש עתיד על חשבון המחנה הממלכתי. שתי הפרשנויות שגויות.
ראשית, קצת מתמטיקה. הסכם עודפים מאפשר לשתי רשימות להיחשב כרשימה אחת גדולה בחלוקת המנדטים העודפים ובכך לתת את יתרון הגודל שיכול להעביר אליהן מנדטים (למרות שלרוב יהיה מדובר באחד או אפס). עקב ההסכם, יכול להיות מצב בו מצביעים לרשימה א’, מגדילים את המודד של רשימות א’ ו-ב’ ביחד כך שהן מקבלות עוד מנדט, אבל בסופו של דבר רשימה ב’ מקבלת את המנדט הנוסף. כך קרה, למשל, בבחירות לכנסת ה-21 עם המנדט השמיני של יהדות התורה (שהפך לסאגה שהגיעה לבית המשפט). אם היו כ-70 קולות פחות לש”ס ויהדות התורה ביחד, המנדט היה הולך לליכוד. כך יוצא שמצביעי ש”ס בעצם הכניסו את המנדט השמיני של יהדות התורה.
מכאן נובעת לפעמים הפרשנות השגויה לפיה רשימה אחת מקבלת מנדט על חשבון שותפתה להסכם העודפים. העניין אינו אפשרי מתמטית מכיוון שמודדי הרשימות הבודדות יהיו זהים בין אם יש הסכם עודפים ובין אם אין כזה. לפי ההסכם שנחתם אתמול, יתכן שמצביעי המחנה הממלכתי יכניסו מנדט נוסף של יש עתיד (ויתכן גם להיפך, בהסתברות קצת יותר נמוכה). מה שלא יתכן כלל הוא שמצביעי המחנה הממלכתי יכניסו מנדט נוסף של יש עתיד שהיה הולך למחנה הממלכתי אם לא היה הסכם עודפים. המנדט הנוסף הזה יגיע על חשבון רשימה אחרת.
חוסר ההבנה הזה אצל המצביעים ואצל מי שאמורים לתווך להם את המציאות הוא תקלה ענקית של מערכת החינוך ושל ועדת הבחירות המרכזית. בידיהן האפשרות לתקן את העוול הזה. גם ככה כתבי ופרשני התקשורת מפיצים שטויות שהפוליטיקאים מאכילים אותם. אולי זרועותיה הרשמיות של מדינת ישראל יפעלו לתיקון.