היום אישרה ועדת הבחירות המרכזית את תוצאות הבחירות לכנסת ה-24. מחר הן יוגשו לנשיא המדינה וביום שני הקרוב יתחילו הסיעות להמליץ על מועמד לראשות הממשלה אצל הנשיא. בזמן שכולם עסוקים בחישובים קואליציוניים, ביצעתי עבורכם כמה חישובים מעניינים על בסיס התוצאות. את התוצאות הרשמיות ניתן לראות באתר התוצאות של ועדת הבחירות ואת פירוט חלוקת המנדטים אפשר לראות בנספח לזכרון דברים על תוצאות הבחירות. את התוצאות שאביא כאן חישבתי בצורה דומה לזו שבזכרון הדברים עם השינויים המתחייבים.
ראשית, בחישוב שלי שמתי לב שהיינו קרובים מאוד להפעלת סעיף 81(ד)(2) לחוק הבחירות הקובע שאם בחלוקת המנדטים לשתי רשימות או יותר מודד זהה, תתקיים הגרלה שתקבע מי תקבל את המנדט. בזכרון הדברים ניתן לראות שהחל מהמודד השישי, לרשימות ל+פה ו-ב+ת המודד הוא 34,499. אם עוקבים אחרי המודדים בטבלה, אפשר להבין שעוד שני מנדטים עודפים היו גורמים לכך שזה יהיה המודד הגדול ביותר ולכן המנדט הזה היה מוכרע בהגרלה. זה מעולם לא קרה בבחירות לכנסת (היו מקרים ברשויות המקומיות) ואני בטוח שבוועדת הבחירות נשמו לרווחה כשראו שאין צורך בכך.
כאשר יפרסמו בעיתונים את המרוויחים והמפסידים מהסכמי העודפים, זכרו את זה: המרוויחה מהסכמי העודפים היא מרצ שקיבלה מנדט על חשבון הליכוד (אם לא היו הסכמי עודפים כלל). זו הפעם הראשונה שבה הסכמי העודפים מעבירים מנדט בין גושים מאז 2015, אז “כולנו” הרוויחה מנדט על חשבון הרשימה המשותפת.
בנוסף, לקראת הבחירות הותקף הסכם העודפים של ימינה ותקווה חדשה על כך שהוא עלול להעביר מנדט מגוש לגוש. ואכן, אם ההסכם לא היה קיים ושאר ההסכמים היו קיימים, הליכוד היתה מקבלת מנדט על חשבון תקווה חדשה.
לאחר הבחירות דיברו המון על 300 אלף ליכודניקים שנשארו בבית. כתבתי בעבר על התיאוריה הלא סבירה הזו, אבל אם אכן היו מגיעים 300 אלף ליכודניקים נוספים לקלפיות (ורק הם), מפלגת הליכוד היתה זוכה ל-36 מנדטים על חשבון הרשימה המשותפת, ש”ס, ישראל ביתנו, תקווה חדשה, מרצ וכחול לבן ובכך מטה מאוד את תמונת הגושים לטובת גוש נתניהו. אם באותה נשימה מספר הבוחרים הערבים היה נשאר זהה לזה של 2020 (כאן השארתי את מספר הקולות של רע”מ זהה ואת כל השאר נתתי למשותפת תחת ההנחה, השגויה, שהבוחרים הערבים מצביעים רק לרע”מ ולמשותפת), לליכוד היו 35 מנדטים, למשותפת היו 10 מנדטים וכל אלה על חשבון יש עתיד (2 מנדטים), הציונות הדתית, ש”ס, יהדות התורה, ישראל ביתנו, תקווה חדשה, מרצ וכחול לבן. אם מספר הבוחרים הערבים היה נשאר זהה לפעם קודמת ולא היו מתווספים 300 אלף ליכודניקים (תחת אותן הנחות), הרשימה המשותפת היתה עולה ל-11 מנדטים על חשבון הליכוד, ש”ס, ישראל ביתנו, מרצ וכחול לבן.
על הרשימות הערביות נרשמה ביקורת רבה (ומוצדקת, לטעמי) על סירובן לחתום הסכם עודפים. עם זאת, נציגי שתי הרשימות יכולים לנשום לרווחה מבחינה זו: הסכם בין הרשימות ודעם+עם לא היה משנה את חלוקת המנדטים.
ולסיום, אי אפשר בלי להתייחס למפלגת הכלכלית החדשה. היו טענות נגד זליכה על פגיעה בגוש השינוי (אליו הוא שייך, לטענתו) בכך ששרף קולות. אם מניחים שכל מצביעי הכלכלית החדשה היו מצביעים ליש עתיד (כדוגמה, אבל באותה מידה ניתן כנראה לתת את הקולות לכל רשימה בגוש המתאים), יש עתיד היתה מקבלת מנדט נוסף על חשבון ש”ס. אם ההנחה שכל מצביעי הכלכלית החדשה היו מצביעים לגוש מתנגדי נתניהו, הביקורת עליו נראית מוצדקת.
ומה היה קורה אם לא היה אחוז חסימה כלל? במקרה זה, ירון זליכה היה נכנס לכנסת על חשבון אוריאל בוסו, המועמד התשיעי ברשימת ש”ס. החלק המעניין כאן הוא שבמקרה זה זליכה היה נכנס אך ורק בזכות הסכם העודפים עם כחול לבן. ללא הסכם עודפים זה, זליכה היה נשאר בחוץ גם ללא אחוז חסימה. הגיוני מאוד בהתחשב בכך שמפלגת הכלכלית החדשה קיבלה 0.79% מהקולות שהם פחות מ-1/120 מהקולות. הדוגמה הזאת ממחישה עד כמה הסכמי העודפים יכולים להיות חשובים, במיוחד במצב הנוכחי בו כל מנדט יכול להכריע את זהות הממשלה והעומד בראשה.
בשבוע הבא תושבע הכנסת ה-24 וכמה שבועות לאחר מכן תתכנס ועדת הבחירות לכנסת ה-25 לישיבתה הראשונה. כולי תקווה שהפעם היא תאריך ימים ותוכל לעבוד בנחת. אם זה יקרה, אולי בפעם הבאה שנצביע כבר נזכה לעשות זאת בקופסאות פלסטיק שקופות.