הסטנדרטים בויינט, כך נראה, נמוכים למדי גם עבור פרופסורים לתקשורת. מסתבר שאין צורך להבין בפרטים הטכניים אלא רק “בתמונה הגדולה” וככה זה נראה. פרופ’ גדי וימן הצליח לטעות בכמה פרטים. ראשית, משך הזמן שמקבלת כל מפלגה (שבע דקות פלוס שתיים על כל מנדט בכנסת היוצאת) ובמשכם הכולל של השידורים (יש 65 דקות רק ביום הראשון והאחרון, לרוב זה חצי שעה).
יתכן מאוד שפרופ’ וימן הוא אחד הבודדים שצופה בתשדירים כל יום, אבל הצופים האחרים הם לא בהכרח חוקרי תקשורת אומללים, אלא גם בלוגרים בנושא הבחירות. זמני השידור אכן יקרים, אבל ההפקה של התשדירים לא יקרה מדי. המפלגות הגדולות משתמשות בסרטוני הוידאו שמופצים ברשתות החברתיות ובמפלגות הקטנות מושיבים את המועמדים על כיסא או מול עץ בפארק, מצלמים ועורכים בגסות.
נראה שאין חולק על כך שתשדירי הבחירות האלה מיותרים, אבל המחדל האמיתי של התשדירים האלה הוא מה שנמצא בסופם. אגע בזה בפוסט אחר.
אצלי הרדיו הוא כלי התקשורת המרכזי, לכן מדי פעם ישנה הפסקה בשידורים הרגילים ומודיעים על תשדיר בחירות. חוץ מהצרחות דרמטיות של ההוא BB אף אחד אחר לא עובר את מחסום חוסר הענין, וגם ה-BB חוץ מהקול מלה אני לא שומע, מוזיקה גרועה במיוחד.