בחירות נקיות בנובמבר

אחרי שדיברו באפריל על תרחיש של בחירות בספטמבר, עוברים לדבר עכשיו על תרחיש של בחירות בנובמבר. הפעם, עם הרבה יותר ידע על הקורונה וחשש ממשי מערבוב של קורונה ושפעת בחורף, תוהים בוועדת הבחירות איך מתכוננים לאירוע כזה.

בחדשות 12 העלו אתמול את התהיות האלה והציגו תוך כדי את התמונות של פתיחת קלפיות הקורונה שנעשתה על ידי צוותים בחליפות קורונה מלאות. דפנה ליאל שהציגה את הסוגיה שאלה מי בכלל יסכים לעבוד שם, האם יצטרכו להעלות שכר ומה יעשו עם כל המבודדים.

ראשית, אנחנו תיכף באוגוסט, אז הידע שלנו על קורונה גדול בהרבה מזה שהיה במרץ. אנחנו יודעים שמסכות ושהיה באוויר הפתוח מאוד יעילות בהפחתת ההדבקה. מכאן, יתכן שהפתרון למבודדים הוא לא קלפיות מיוחדות (כי הן יוסיפו כמאה אלף מעטפות כפולות, לפחות לפי המספרים כרגע) אלא קלפיות באוהלים באוויר הפתוח, בדומה לקלפיות הקורונה שהיו במרץ. לא קלפיות מיוחדות, אלא כל הקלפיות. אופציה נוספת היא לדרוש חלונות פתוחים ובלי מזגן, דרישה שיכולה להיות סבירה לנובמבר.

כדי לוודא שאין הדבקה, שוטרים יצטרכו לוודא חבישת מסכה עוד לפני הכניסה לאיזור הקלפי וסדרנים יצטרכו לוודא חיטוי וייבוש ידיים לפני כל כניסה לחדר ההצבעה. לעובדי הקלפי יהיה נוזל חיטוי וכפפות למגע בתעודות הזהות. מכיוון שהדבקה דורשת שהיה ממושכת ליד אדם חולה, הסיכון לעובדי הקלפיות והמצביעים די נמוך (גם מבחינת כניסה לבידוד). כל מצביע יקבל כפפות שאיתן בלבד יגע במעטפה ובפתקים ויתבקש להימנע ממגע בפנים. כך תימנע הדבקה דרך פתקי ההצבעה (שמהווים סיכון נמוך מאוד).

בספירת הקולות לא יהיה צורך בחליפת קורונה וכפפות. מכשיר חיטוי פשוט ומבוסס אדים יעשה עבודה טובה מאוד. הדבקה בקורונה דרך נייר היא מאוד נדירה. אם המעטפות והפתקים יחוטאו באמצעות מכשיר כזה במהלך היום ולפני הספירה, לסופרי הקולות אין ממה לחשוש. החשש היחיד של עובדי הקלפיות ועובדי ועדות הקליטה צריך להיות זה מזה. הם יאלצו לחבוש מסכות לאורך כל היום על מנת לשמור על חבריהם לקלפי.

כמו שציינתי בעבר, העיכוב בהליכי ההצבעה אמור לגרום לכך שיהיו יותר קלפיות (ולא הארכת זמני ההצבעה או פיצולה לימים). עם זאת, הידע שלנו כרגע לגבי קורונה מאפשר לנו לערוך בחירות לכנסת בצורה בטוחה לעוסקים במלאכה תוך שמירה על הדבקה מינימלית. בעיות הלוגיסטיקה העיקריות יהיו מציאת מזכירים (בעיה שצפויה להחריף בעקבות החשש מהקורונה), מציאת מקומות קלפי נוספים, הקמת אוהלים ומציאת תקציב במקרה שאכן נלך לבחירות בנובמבר.

למה לא בחירות דיגיטליות

בפוסט הקודם עלו תגובות המייחלות להגעתן של בחירות דיגיטליות שיפתרו את כל בעיותינו. אין זיופים, אין הסטות, לא צריך לחכות שלושה ימים לתוצאות האמת. סוגרים את הקלפיות בעשר בלילה וחמש דקות לאחר מכן יקריא יו”ר ועדת הבחירות את התוצאות. קל, פשוט וידידותי לסביבה.

בעולם אידיאלי זה היה מצוין, אבל אנחנו לא חיים בעולם כזה. כידוע לכל מי שכל מי שקורא את עיתוני ואתרי החדשות בזמן בחירות, במהלך יום הבחירות מתקבלות אינספור תלונות על תקלות וניסיונות זיוף, חלקן לגיטימיות וחלקן אף מגיעות לחקירות משטרה. ישנם יותר מדי גורמים שיש להם אינטרס בהטיית התוצאות לכיוון מסוים ולכן יש לבצע מאמץ אקטיבי על מנת שתהליך הבחירות יהיה נקי.

אחד המאמצים, למשל, הוא עיקרון הריתוק לקלפי שמחייב אותנו להצביע בקלפי בה אנחנו רשומים ולא איפה שבמקרה נוח לנו באותו יום. בעולם אידיאלי אפשר לסמוך על כל אדם שיצביע פעם אחת. בעולם האמיתי ישנם רמאים המנסים להצביע כמה פעמים. מאמץ נוסף כאן הוא הצורך להזדהות. כמו הריתוק לקלפי, גם על זיהוי המצביעים היה ניתן לוותר בעולם מושלם, אבל הוא כנראה ישאר איתנו עוד זמן רב.

ברור שהתהליך הנוכחי לא מושלם, אבל כשרוצים להפוך את התהליך לדיגיטלי צריך לשאול האם לא פותחים פתח לפרצה גדולה יותר, כזו שעלולה להשפיע הרבה יותר. בינתיים נראה שהתשובה היא כן. בשיטה הנוכחית, ניסיונות הרמאות מתמקדים בקלפי אחת, מקומית. ועדת קלפי מושחתת לא יכולה להשפיע על תוצאות של קלפיות שכנות, כך שהנזק מוגבל (וישנה הנחה שזיופים של ועדות קלפי מושחתות מקזזים זה את זה, כך שבממוצע הם מתבטלים). הדרך היחידה להשפיע בקנה מידה גדול יותר היא שחיתות ברמת הוועדות האזוריות או הוועדה המרכזית (וגם שם נדרשת התעלמות של המון אנשים כדי שמהלך כזה יעבור מבלי שאיש ישים לב). עד עכשיו לא שמעתי על מקרים כאלה, כך שניתן להניח שהוועדה המרכזית ושלוחותיה נקיות.

בהליך דיגיטלי ניתן להשפיע על כל הקלפיות בו זמנית על ידי “טיפול” בקוד המחשב המריץ אותן. ישנן דרכים להסתיר את אותה רמאות כך שכמעט בלתי אפשרי למצוא אותה, כפי שמסביר פרופ’ אור דונקלמן מאוניברסיטת חיפה. כרגע אין דרך לאבטח בחירות כאלה וגוף עם מספיק משאבים יוכל בסופו של דבר להתערב בהן מבלי שישימו לב.

על דבריו של פרופ’ דונקלמן אוסיף נקודה משלי: אני לא מכיר תהליך ממוחשב המאפשר בו זמנית שמירה על חשאיות ווידוא של הספירה. החשאיות אומרת שלאף אחד אין דרך לוודא את הצבעתי (אני תמיד יכול לשקר מבלי להיתפס). וידוא הליך הספירה אומר שאני יכול לדעת שהקול שלי נספר. ישנן הצעות למערכת שנותנת לכל מצביע “קבלה” עם קוד המאפשר לו לראות כיצד המחשב ספר את ההצבעה שלו. זו הפרה בוטה של חשאיות מכיוון שניתן להכריח מצביעים לחשוף את הצבעתם בפני אדם המאיים עליהם. בשיטת הפתקים עקרון החשאיות ברור וניתן לוודא את הספירה על ידי שהיה בחדר הקלפי בזמן הספירה (משקיף). אמנם אדם לא יכול לוודא שספרו את הקול הספציפי שלו כמו שצריך, אבל כן יכול לוודא שכל הקולות נספרו כמו שצריך ולהסיק שגם שלו נספר נכון.

ולסיום, אחת הטענות שעולות בנושא הפחד מדיגיטציה היא שאנחנו לא מפחדים מאינטראקציה דיגיטלית עם הבנק, למרות ששם נמצא מידע הרבה יותר רגיש. הסיבה לכך היא שאינטראקציה עם הבנק לא דורשת חשאיות. כמובן שנדרשת חשאיות בין חשבון הבנק שלי ללקוחות אחרים, אבל ביני לבין הבנק אין שום חשאיות. כשאני מפקיד כסף בבנק, גם הבנק וגם אני יודעים בדיוק כמה הכנסתי. חשאיות במובן הזה תהיה דומה למצב בו כל אדם מפקיד סכום מזומן כלשהו במעטפה לתוך תיבה ולבסוף הבנק פותח את התיבה ומחשב את הסכום הכולל. במצב כזה ישנה חשאיות – אי אפשר לדעת כמה כל אדם הכניס לתיבה, אבל ברור לכולם שאין בנק שיכול לעבוד כך. היעדר הדרישה לחשאיות מאפשר לבנק לעבוד בצורה בטוחה בעולם הדיגיטלי.

כל עוד לא ימצא פתרון לסתירה בין החשאיות לווידוא הספירה, קשה לי לראות מערכת הצבעה דיגיטלית בטוחה שתיכנס לחיינו בקרוב. כנראה גם את הבחירות לכנסת ה-30 נקיים בהצבעה ידנית עם פתקים, אבל עם אמצעי ההגנה של ועדת הבחירות המרכזית שסוגרת לאט לאט את הפרצות (ובמיוחד את הקשה מכולן, ועדת קלפי מושחתת), נוכל לדעת שהתוצאות מייצגות באופן הטוב ביותר את ההצבעה.

איך לזהות סקרים מטעם

אנחנו מתקרבים לסיום מערכת הבחירות עם הסקרים האחרונים המותרים לפי חוק (מותר לפרסם סקרים חדשים עד שבע בערב ביום שישי שלפני פתיחת הקלפיות. עריכה בעקבות מכתבו של השופט הנדל – עד 23:59). הסקר התורן הוא זה של דיירקט פולס בהנהלת שלמה פילבר. הוא נותן לגוש הימין 59 מנדטים, לגוש השמאל 55 ולליברמן 6. מאוד תואם את סקרי הטלוויזיה, אבל מתחבאות שם כמה פנינים שרומזות אולי שזה סקר מוטה או “מטעם”, גם אם לא באופן רשמי.

העניין הראשון הוא הפיל שבחדר – הקשר בין פילבר לנתניהו הוא לא סוד. רק עצם קיום הקשר הזה אמור להטיל צל כבד על כל סקר מנדטים שיוצא מהחברה הזאת, גם אם נעשה על ידי מיטב הסטטיסטיקאים. כאשר כל מנדט חשוב, אפשר “להנדס” תוצאות בצורה שתהיה לגיטימית סטטיסטית ולא תעורר חשד כי מנדטים חייבים להיות במספרים שלמים.

העניין השני קצת יותר עדין והוא התוצאה של עוצמה יהודית. בחוק קיים סף של 1% מהקולות הדרוש על מנת לקבל יחידה אחת של מימון מפלגות (שגדולה הפעם ב-30%). לבן גביר ברור כמו לכולם שהוא לא יתקרב לאחוז החסימה, אבל הכסף הזה די חשוב למפלגה עם בסיס תומכים קטן ובלי מושבים בכנסת. התוצאה המוצגת כאן, 0.96%, מדוייקת באופן מפתיע. בסקר השתתפו כ-3,000 אנשים, כלומר ארבע עשיריות האחוז האלה הן, במקרה הטוב, אדם אחד ובמקרה הפחות טוב מניפולציה של “דיוק יתר” (בדומה למחקרים הנותנים שגיאה ברמת דיוק הגבוהה מזו של מכשיר המדידה) שנועדה לאותת למצביעי הימין ולמצביעי עוצמה במיוחד שכדאי להם לוותר. לא ברור כל כך על סמך אילו הבטחות בן גביר יוכל לפרוש כרגע. אם יתמודד, יש לו סיכוי להגיע לאחוז אחד. אם לא, יוותר בוודאות על יחידת המימון הזו.

ולבסוף, נשאלת השאלה הגדולה: האם זה משנה? שמעון ריקלין, למשל, כבר חגג את העובדה שאם עוצמה יהודית תפרוש, לימין יהיו 61 מנדטים. ובכן, ריקלין טועה. המנדטים של הקולות שלא עברו את אחוז החסימה מתחלקים באופן פרופורציוני בין כל המפלגות והגושים, כלומר אם אחוז החסימה היה אפס, היו ככל הנראה 60 מנדטים לימין. זו בדיוק אותה תוצאה שהיתה מתקבלת אם עוצמה היתה פורשת וכל מצביעיה היו עוברים לגוש הימין. עם זאת, כמו שכבר הערכתי כאן והעריכו לפני, מצביעי עוצמה נוטים להיות מאוד אידיאולוגיים, כלומר פרישת עוצמה מהבחירות תגרום לחלקם להישאר בבית. יתכן שיגיעו מספיק בשביל 60 ויתכן שלא, אבל לפי הסקר הזה בלבד לא יתכנו 61 מנדטים לימין ללא מעבר של מנדט נוסף משמאל לימין.

גם אם אין צופים, לא צריך להמציא מספרים

הסטנדרטים בויינט, כך נראה, נמוכים למדי גם עבור פרופסורים לתקשורת. מסתבר שאין צורך להבין בפרטים הטכניים אלא רק “בתמונה הגדולה” וככה זה נראה. פרופ’ גדי וימן הצליח לטעות בכמה פרטים. ראשית, משך הזמן שמקבלת כל מפלגה (שבע דקות פלוס שתיים על כל מנדט בכנסת היוצאת) ובמשכם הכולל של השידורים (יש 65 דקות רק ביום הראשון והאחרון, לרוב זה חצי שעה).

יתכן מאוד שפרופ’ וימן הוא אחד הבודדים שצופה בתשדירים כל יום, אבל הצופים האחרים הם לא בהכרח חוקרי תקשורת אומללים, אלא גם בלוגרים בנושא הבחירות. זמני השידור אכן יקרים, אבל ההפקה של התשדירים לא יקרה מדי. המפלגות הגדולות משתמשות בסרטוני הוידאו שמופצים ברשתות החברתיות ובמפלגות הקטנות מושיבים את המועמדים על כיסא או מול עץ בפארק, מצלמים ועורכים בגסות.

נראה שאין חולק על כך שתשדירי הבחירות האלה מיותרים, אבל המחדל האמיתי של התשדירים האלה הוא מה שנמצא בסופם. אגע בזה בפוסט אחר.