פתקים ומשמעותם

אחרי הבחירות בשנה שעברה וגם ממש לפני יומיים עלתה הטענה נגד מתנגדי נתניהו לפיה על פתקי הליכוד היה כתוב “בהנהגת בנימין נתניהו לראשות הממשלה” ולכן הוא מועמד הליכוד/הימין היחיד והחלפתו במועמד אחר מהליכוד היא זלזול ביותר ממיליון בוחרים. הטענה התחילה ברשתות החברתיות מצד תומכי ליכוד, אך בזמן האחרון התפשטה גם לתקשורת המיינסטרים (בועז ביסמוט בערוץ 12, סיון רהב-מאיר בידיעות אחרונות) ויש לתת על כך את הדעת.

הטענה על העלבת הבוחרים היא עצמה העלבת הבוחרים והפצת בורות בחוקי הבחירות. מסיבות היסטוריות, הבחירה בישראל נעשית על סמך אותיות. מטרת האותיות היא להוות סמל ברור ומובחן שכל אדם, גם כזה שאינו בקיא בעברית, יוכל לזהות ולבחור לפיו ברשימה בה הוא תומך. מי שעבד בקלפי המשרתת אוכלוסיה של עולים שמתקשים בעברית ודאי נתקל במצביעים שביקשו עזרה בזיהוי פתק כזה או אחר. בשלב הזה מפנים אותם אל רשימת הפתקים התלויה בכניסה לקלפי, שם מופיעים כינויי הרשימה בשפות נוספות מלבד עברית וערבית. אחרי הזיהוי, הבוחר יכול לבחור ברשימה אותה הוא רוצה לפי האותיות וגם לפי המיקום בכוורת (בהנחה שהפתקים סודרו כמו שצריך).

תפקיד הכינוי הוא לעזור לבוחרים להבין לאיזו רשימה הקול שלהם הולך (מכיוון שלאותיות אין משמעות משל עצמן והן רק סמל), אך בזה תם תפקידו. מעבר לכך, הוא חסר משמעות בפני עצמו. פתק שעליו כתוב אך ורק “הליכוד בהנהגת בנימין נתניהו לראשות הממשלה” הוא פתק פסול, לעומת פתק שכתוב עליו מחל בלבד, שיהיה פתק כשר. בנוסף, אם על הפתק כתוב מחל ומתחת לאותיות כתוב “מפלגת העבודה בראשות מרב מיכאלי”, הפתק יהיה כשר והקול ילך לטובת הליכוד.

כאשר הבוחרים הטילו את קולם לקלפיות, אין חשיבות למה עבר בראשם או מה היה כתוב על הפתקים מלבד האותיות. ההצבעה לכנסת בישראל היא לרשימת מועמדים ולא לאדם. הטענה לפיה מיליון ומשהו מצביעי הליכוד הצביעו לנתניהו או הטענות כנגד רצון מתנגדיו להזזתו מהתפקיד הן הזלזול האמיתי במצביעי הליכוד, מכיוון שמתחבאת כאן טענה לפיה הם לא יודעים כיצד עובדת המערכת הפוליטית בישראל.

הכנות להטלת מטבע

היום אישרה ועדת הבחירות המרכזית את תוצאות הבחירות לכנסת ה-24. מחר הן יוגשו לנשיא המדינה וביום שני הקרוב יתחילו הסיעות להמליץ על מועמד לראשות הממשלה אצל הנשיא. בזמן שכולם עסוקים בחישובים קואליציוניים, ביצעתי עבורכם כמה חישובים מעניינים על בסיס התוצאות. את התוצאות הרשמיות ניתן לראות באתר התוצאות של ועדת הבחירות ואת פירוט חלוקת המנדטים אפשר לראות בנספח לזכרון דברים על תוצאות הבחירות. את התוצאות שאביא כאן חישבתי בצורה דומה לזו שבזכרון הדברים עם השינויים המתחייבים.

ראשית, בחישוב שלי שמתי לב שהיינו קרובים מאוד להפעלת סעיף 81(ד)(2) לחוק הבחירות הקובע שאם בחלוקת המנדטים לשתי רשימות או יותר מודד זהה, תתקיים הגרלה שתקבע מי תקבל את המנדט. בזכרון הדברים ניתן לראות שהחל מהמודד השישי, לרשימות ל+פה ו-ב+ת המודד הוא 34,499. אם עוקבים אחרי המודדים בטבלה, אפשר להבין שעוד שני מנדטים עודפים היו גורמים לכך שזה יהיה המודד הגדול ביותר ולכן המנדט הזה היה מוכרע בהגרלה. זה מעולם לא קרה בבחירות לכנסת (היו מקרים ברשויות המקומיות) ואני בטוח שבוועדת הבחירות נשמו לרווחה כשראו שאין צורך בכך.

כאשר יפרסמו בעיתונים את המרוויחים והמפסידים מהסכמי העודפים, זכרו את זה: המרוויחה מהסכמי העודפים היא מרצ שקיבלה מנדט על חשבון הליכוד (אם לא היו הסכמי עודפים כלל). זו הפעם הראשונה שבה הסכמי העודפים מעבירים מנדט בין גושים מאז 2015, אז “כולנו” הרוויחה מנדט על חשבון הרשימה המשותפת.

בנוסף, לקראת הבחירות הותקף הסכם העודפים של ימינה ותקווה חדשה על כך שהוא עלול להעביר מנדט מגוש לגוש. ואכן, אם ההסכם לא היה קיים ושאר ההסכמים היו קיימים, הליכוד היתה מקבלת מנדט על חשבון תקווה חדשה.

לאחר הבחירות דיברו המון על 300 אלף ליכודניקים שנשארו בבית. כתבתי בעבר על התיאוריה הלא סבירה הזו, אבל אם אכן היו מגיעים 300 אלף ליכודניקים נוספים לקלפיות (ורק הם), מפלגת הליכוד היתה זוכה ל-36 מנדטים על חשבון הרשימה המשותפת, ש”ס, ישראל ביתנו, תקווה חדשה, מרצ וכחול לבן ובכך מטה מאוד את תמונת הגושים לטובת גוש נתניהו. אם באותה נשימה מספר הבוחרים הערבים היה נשאר זהה לזה של 2020 (כאן השארתי את מספר הקולות של רע”מ זהה ואת כל השאר נתתי למשותפת תחת ההנחה, השגויה, שהבוחרים הערבים מצביעים רק לרע”מ ולמשותפת), לליכוד היו 35 מנדטים, למשותפת היו 10 מנדטים וכל אלה על חשבון יש עתיד (2 מנדטים), הציונות הדתית, ש”ס, יהדות התורה, ישראל ביתנו, תקווה חדשה, מרצ וכחול לבן. אם מספר הבוחרים הערבים היה נשאר זהה לפעם קודמת ולא היו מתווספים 300 אלף ליכודניקים (תחת אותן הנחות), הרשימה המשותפת היתה עולה ל-11 מנדטים על חשבון הליכוד, ש”ס, ישראל ביתנו, מרצ וכחול לבן.

על הרשימות הערביות נרשמה ביקורת רבה (ומוצדקת, לטעמי) על סירובן לחתום הסכם עודפים. עם זאת, נציגי שתי הרשימות יכולים לנשום לרווחה מבחינה זו: הסכם בין הרשימות ודעם+עם לא היה משנה את חלוקת המנדטים.

ולסיום, אי אפשר בלי להתייחס למפלגת הכלכלית החדשה. היו טענות נגד זליכה על פגיעה בגוש השינוי (אליו הוא שייך, לטענתו) בכך ששרף קולות. אם מניחים שכל מצביעי הכלכלית החדשה היו מצביעים ליש עתיד (כדוגמה, אבל באותה מידה ניתן כנראה לתת את הקולות לכל רשימה בגוש המתאים), יש עתיד היתה מקבלת מנדט נוסף על חשבון ש”ס. אם ההנחה שכל מצביעי הכלכלית החדשה היו מצביעים לגוש מתנגדי נתניהו, הביקורת עליו נראית מוצדקת.

ומה היה קורה אם לא היה אחוז חסימה כלל? במקרה זה, ירון זליכה היה נכנס לכנסת על חשבון אוריאל בוסו, המועמד התשיעי ברשימת ש”ס. החלק המעניין כאן הוא שבמקרה זה זליכה היה נכנס אך ורק בזכות הסכם העודפים עם כחול לבן. ללא הסכם עודפים זה, זליכה היה נשאר בחוץ גם ללא אחוז חסימה. הגיוני מאוד בהתחשב בכך שמפלגת הכלכלית החדשה קיבלה 0.79% מהקולות שהם פחות מ-1/120 מהקולות. הדוגמה הזאת ממחישה עד כמה הסכמי העודפים יכולים להיות חשובים, במיוחד במצב הנוכחי בו כל מנדט יכול להכריע את זהות הממשלה והעומד בראשה.

בשבוע הבא תושבע הכנסת ה-24 וכמה שבועות לאחר מכן תתכנס ועדת הבחירות לכנסת ה-25 לישיבתה הראשונה. כולי תקווה שהפעם היא תאריך ימים ותוכל לעבוד בנחת. אם זה יקרה, אולי בפעם הבאה שנצביע כבר נזכה לעשות זאת בקופסאות פלסטיק שקופות.

על מה הבחירות האלה

היום הודיע יאיר לפיד שהוא מוכן לעימות מול נתניהו. בתגובה לכך, מפלגת תקווה חדשה פרסמה הודעה על כך שהיא דורשת שכל עימות יכלול את כל המועמדים לראשות הממשלה, כולל גדעון סער ונפתלי בנט. במידת הצורך, כך נאמר, המפלגה תפנה לוועדת הבחירות המרכזית על מנת לאכוף זאת.

בחודשים האחרונים התקשורת מפמפמת ללא הפסקה את ריצתם של בנימין נתניהו, יאיר לפיד, גדעון סער ונפתלי בנט לראשות הממשלה. בכך היא מועלת בתפקידה ומשקרת לצופים על בסיס קבוע. הבחירות בישראל אינן לממשלה, אלא לכנסת. האותיות על פתקי ההצבעה מייצגות רשימת מועמדים ולא מועמד ספציפי. המערכת אמנם הפכה למאוד אישית בשנים האחרונות, אבל שיטת הבחירות היא עדיין כזו שבה בוחרים רשימת מועמדים ולא מועמד אחד.

לאחר הבחירות, קובע חוק יסוד: הממשלה שהנשיא יטיל על אחד מחברי הכנסת שיסכימו לכך את הרכבת הממשלה. לא חבר כנסת בראש רשימה, לא חבר כנסת שהצהיר על כך בתקשורת ולא חבר הכנסת עם מירב הממליצים. התנאי היחיד שנדרש מהנשיא לצורך הטלת המנדט הוא הסכמת חבר הכנסת. ההצהרות של המועמדים או לחילופין הכיתוב על פתקי ההצבעה לא משנה כלל. אם הנשיא יחליט להטיל את הרכבת הממשלה על יריב לוין (מקום חמישי ברשימת הליכוד) ולוין יסכים לכך, הוא יחזיק את המנדט להרכבת הממשלה.

מכאן, הדרישה של מפלגת תקווה חדשה חסרת ביסוס לחלוטין. לפי ההיגיון הזה, יש להזמין את כל המועמדים לכנסת מטעם כל הרשימות מכיוון שכולם מועמדים לראשות הממשלה. אם אכן תהיה עתירה לוועדת הבחירות, השופט פוגלמן אמור לזרוק אותה מכל המדרגות. אין שום אזכור בחוק לכותרת “מועמד לראשות הממשלה”. ניתן להגיד שהעימות הוא כמו ראיון גדול לשני העומדים בראשות הרשימות שעתידות להכניס את מירב הנציגים לכנסת הבאה. הגיע הזמן שהתקשורת תעשה את עבודתה ותבהיר לציבור את משמעות ההצהרות של מועמדים על ריצתם לראשות הממשלה – תואר עצמי חסר משמעות.

שלוש מאות אלף ליכודניקים נשארו בבית. או שלא

ברוכים הבאים לאתר קלפיות! אחרי שנים שבהן אני מקבל חום מקריאת כתבות בתקשורת בנושאי הבחירות, החלטתי לכתוב קצת באופן עצמאי עם תיקונים ובדיקה עצמית של נתונים. מכיוון שאנחנו מתקרבים לבחירות לכנסת ה-23, נפתח את האתר עם חישוב קצר ומהיר – האם 300 אלף ליכודניקים שנשארו בבית בספטמבר גרמו להתרסקות גוש הימין לעומת הבחירות באפריל?

ראשית, בין אפריל לספטמבר עלה מספר המצביעים ביותר מ-127 אלף לעומת מספר בעלי זכות הבחירה שעלה ב-54 אלף בלבד. גם אם מניחים שכל מי שהגיע לגיל 18 בין אפריל לספטמבר יצא להצביע, עדיין יש יותר מ-70 אלף מצביעים ותיקים שנשארו בבית באפריל ויצאו בספטמבר. לא סביר שאין בהם מספר נכבד של ליכודניקים, הרי המפלגה קיבלה רבע מהקולות בארץ.

מעבר לסבירות של 300 אלף מצביעי ליכוד שנשארו בבית, נשאלת השאלה האם הם היו מונעים מאיתנו את הבחירות הקרובות? אם מוסיפים לתוצאות של הליכוד בבחירות בספטמבר עוד 300 אלף קולות, גוש הימין מגיע ל-59 מנדטים, כלומר היינו היום, ככל הנראה, באותו מצב. יותר מכך – אם עוצמה יהודית היתה פורשת וכל קולותיה היו עוברים לליכוד (גם זו הנחה מאוד מקלה. מדובר במצביעים מאוד אידיאולוגיים שאין להם בעיה להישאר בבית כענישה למפלגות אחרות), לגוש הימין היו 60 מנדטים, בדיוק כמו באפריל. בדומה לסיסמת 300 אלף המצביעים שלא באו, גם לסיסמה “בלי עוצמה יהודית אין ממשלה ימנית” אין אחיזה במציאות (היא נכונה עקרונית, אבל נכונה גם כשהופכים את התנאי).

להערכתי, מה שקרה בין אפריל לספטמבר הוא פיזורם של מצביעי זהות, כולנו וגשר לכל עבר. חיבורה של אורלי לוי לעבודה עזרה לגוש השמאל לשמור אצלו כמה קולות (בצורה סיבובית, כך שהקולות שנוספו בזכות אורלי לוי קוזזו עם אלה שהיא הבריחה לכיוון מרצ וכחול לבן). חלק ממצביעי זהות שנשארו בבית בעקבות הדיל של פייגלין ונתניהו ממילא לא היו מצביעים לליכוד (בין אם הוא ימני מדי עבורם ובין אם שמאלני מדי) ומשה כחלון, הגשר האמיתי בין השמאל לימין וזה שהביא לנתניהו את הניצחון ב-2015, התמוסס לתוך הליכוד.

כדי להגיע ל-61, גוש הימין (כלומר הליכוד, נראה שהאלקטורט של ימינה מוגבל מאוד) צריך להעביר אליו קולות חזרה מכחול לבן וליברמן. המצביעים שנשארים בבית ככל הנראה יצביעו למשותפת, ואותם כנראה הליכוד לא רוצה להמריץ לקלפיות.