הבחירות נגמרו, הקולות נספרו והתוצאות הסופיות הוגשו היום לנשיא הרצוג. ניתן להגיש ערעורי בחירות בשבועיים הקרובים, אבל ספק אם יהיה מי שירצה לעשות זאת. חלוקת המנדטים מאוד מובהקת והזזת מנדט בין מפלגות (כמיטב המסורת, מהליכוד ליהדות התורה) דורשת שינוי של מאות קולות. כעת אפשר לשבת ולנתח מה היה יכול להיות אחרת. מסתבר שהיה יכול להיות, בתנאים מאוד יחודיים.

ראשית, האם הסכמי העודפים שינו משהו? הפעם כן. בזכות הסכמי העודפים, הליכוד קיבלו את המנדט ה-32 על חשבון המנדט החמישי של העבודה. ההיערכות הקטסטרופלית בגוש מתנגדי נתניהו ונפילת מרצ ובל”ד עלו בהסכם העודפים עבודה-מרצ (ובכמה מנדטים של מרצ ובל”ד, כמובן). גם ללא הסכמי העודפים יש לגוש נתניהו יתרון מובהק, אבל ההסכמים וההיערכות בגוש עזרו מאוד.

האם הסכם בין חד”ש-תע”ל ורע”מ היה עוזר? תחת ההנחה שאף קול לא היה מתווסף או נגרע, התשובה היא לא. לעומת זאת, אם לא היה נחתם ההסכם בין יש עתיד למחנה הממלכתי, יהדות התורה היתה זוכה במנדט על חשבון יש עתיד. יצחק פינדרוס, המועמד במקום השמיני ברשימת יהדות התורה, תמיד כוסס ציפורניים בגלל הסכמי העודפים האלה.

מה היה מציל איכשהו את גוש מתנגדי נתניהו? צירוף של שני אירועים חשובים – הורדת אחוז החסימה ל-2% (או חלוקה טובה יותר של הקולות בין העבודה, מרצ, חד”ש-תע”ל ובל”ד כך שכולן יעברו) והסכם עודפים בין חד”ש-תע”ל ובל”ד. בלי ההסכם, גוש נתניהו יהיה על 61. עם ההסכם, הגוש יורד ל-60. חלוקה חכמה יותר של הסכמי העודפים כך שבגוש מתנגדי נתניהו כולם עוברים ולכולם יש הסכמי עודפים לא עוזרת מעבר לזה. הדיבורים על הורדת גוש נתניהו ל-59 מנדטים אינם אפשריים ללא עליה גדולה מאוד במספר הקולות.

ולבסוף, מה היה קורה אם לא היה אחוז חסימה כלל? בהנחה (הבעייתית מאוד) שתוצאות ההצבעה היו זהות לחלוטין, גוש נתניהו היה מקבל 61 מנדטים בזכותה של איילת שקד. היא דיברה בתשדירי התעמולה על כך שהיא תהיה המנדט ה-60 של ממשלת הימין, אבל לפי התוצאה כל מה שהיא יכלה לקוות לו זה להיות סיעת יחיד שתשלים לממשלת 61.

בעוד כמה שבועות ועדת הבחירות לכנסת ה-25 תסיים את תפקידה ובמקומה תתכנס ועדת הבחירות לכנסת ה-26, ככל הנראה בראשות נעם סולברג. נראה שהפעם היא תאריך ימים מעבר לארבע הוועדות שקדמו לה, ונותר רק לקוות שהפעם המפלגות לא ישלחו נציגים, בטח לא סגני יו”ר, שיפיצו שקרים על תפקוד הוועדה כהכנה להפסד אפשרי.

אתמול נחתם הסכם לפיו יש עתיד והמחנה הממלכתי יחתמו על הסכם עודפים לבחירות הקרובות. מיד התחילו הפרשנים לפרשן את המשמעויות הפוליטיות של ההסכם אבל, כמיטב המסורת, טעו בפרשנות המתמטית שלו. עמית סגל כתב שההסכם רע לגנץ כי המחנה הממלכתי צפויה להיות הרשימה הקטנה בהסכם. יהונתן ליס כתב שההסכם עלול להגדיל את כוחה של יש עתיד על חשבון המחנה הממלכתי. שתי הפרשנויות שגויות.

ראשית, קצת מתמטיקה. הסכם עודפים מאפשר לשתי רשימות להיחשב כרשימה אחת גדולה בחלוקת המנדטים העודפים ובכך לתת את יתרון הגודל שיכול להעביר אליהן מנדטים (למרות שלרוב יהיה מדובר באחד או אפס). עקב ההסכם, יכול להיות מצב בו מצביעים לרשימה א’, מגדילים את המודד של רשימות א’ ו-ב’ ביחד כך שהן מקבלות עוד מנדט, אבל בסופו של דבר רשימה ב’ מקבלת את המנדט הנוסף. כך קרה, למשל, בבחירות לכנסת ה-21 עם המנדט השמיני של יהדות התורה (שהפך לסאגה שהגיעה לבית המשפט). אם היו כ-70 קולות פחות לש”ס ויהדות התורה ביחד, המנדט היה הולך לליכוד. כך יוצא שמצביעי ש”ס בעצם הכניסו את המנדט השמיני של יהדות התורה.

מכאן נובעת לפעמים הפרשנות השגויה לפיה רשימה אחת מקבלת מנדט על חשבון שותפתה להסכם העודפים. העניין אינו אפשרי מתמטית מכיוון שמודדי הרשימות הבודדות יהיו זהים בין אם יש הסכם עודפים ובין אם אין כזה. לפי ההסכם שנחתם אתמול, יתכן שמצביעי המחנה הממלכתי יכניסו מנדט נוסף של יש עתיד (ויתכן גם להיפך, בהסתברות קצת יותר נמוכה). מה שלא יתכן כלל הוא שמצביעי המחנה הממלכתי יכניסו מנדט נוסף של יש עתיד שהיה הולך למחנה הממלכתי אם לא היה הסכם עודפים. המנדט הנוסף הזה יגיע על חשבון רשימה אחרת.

חוסר ההבנה הזה אצל המצביעים ואצל מי שאמורים לתווך להם את המציאות הוא תקלה ענקית של מערכת החינוך ושל ועדת הבחירות המרכזית. בידיהן האפשרות לתקן את העוול הזה. גם ככה כתבי ופרשני התקשורת מפיצים שטויות שהפוליטיקאים מאכילים אותם. אולי זרועותיה הרשמיות של מדינת ישראל יפעלו לתיקון.

היום אישרה ועדת הבחירות המרכזית את תוצאות הבחירות לכנסת ה-24. מחר הן יוגשו לנשיא המדינה וביום שני הקרוב יתחילו הסיעות להמליץ על מועמד לראשות הממשלה אצל הנשיא. בזמן שכולם עסוקים בחישובים קואליציוניים, ביצעתי עבורכם כמה חישובים מעניינים על בסיס התוצאות. את התוצאות הרשמיות ניתן לראות באתר התוצאות של ועדת הבחירות ואת פירוט חלוקת המנדטים אפשר לראות בנספח לזכרון דברים על תוצאות הבחירות. את התוצאות שאביא כאן חישבתי בצורה דומה לזו שבזכרון הדברים עם השינויים המתחייבים.

ראשית, בחישוב שלי שמתי לב שהיינו קרובים מאוד להפעלת סעיף 81(ד)(2) לחוק הבחירות הקובע שאם בחלוקת המנדטים לשתי רשימות או יותר מודד זהה, תתקיים הגרלה שתקבע מי תקבל את המנדט. בזכרון הדברים ניתן לראות שהחל מהמודד השישי, לרשימות ל+פה ו-ב+ת המודד הוא 34,499. אם עוקבים אחרי המודדים בטבלה, אפשר להבין שעוד שני מנדטים עודפים היו גורמים לכך שזה יהיה המודד הגדול ביותר ולכן המנדט הזה היה מוכרע בהגרלה. זה מעולם לא קרה בבחירות לכנסת (היו מקרים ברשויות המקומיות) ואני בטוח שבוועדת הבחירות נשמו לרווחה כשראו שאין צורך בכך.

כאשר יפרסמו בעיתונים את המרוויחים והמפסידים מהסכמי העודפים, זכרו את זה: המרוויחה מהסכמי העודפים היא מרצ שקיבלה מנדט על חשבון הליכוד (אם לא היו הסכמי עודפים כלל). זו הפעם הראשונה שבה הסכמי העודפים מעבירים מנדט בין גושים מאז 2015, אז “כולנו” הרוויחה מנדט על חשבון הרשימה המשותפת.

בנוסף, לקראת הבחירות הותקף הסכם העודפים של ימינה ותקווה חדשה על כך שהוא עלול להעביר מנדט מגוש לגוש. ואכן, אם ההסכם לא היה קיים ושאר ההסכמים היו קיימים, הליכוד היתה מקבלת מנדט על חשבון תקווה חדשה.

לאחר הבחירות דיברו המון על 300 אלף ליכודניקים שנשארו בבית. כתבתי בעבר על התיאוריה הלא סבירה הזו, אבל אם אכן היו מגיעים 300 אלף ליכודניקים נוספים לקלפיות (ורק הם), מפלגת הליכוד היתה זוכה ל-36 מנדטים על חשבון הרשימה המשותפת, ש”ס, ישראל ביתנו, תקווה חדשה, מרצ וכחול לבן ובכך מטה מאוד את תמונת הגושים לטובת גוש נתניהו. אם באותה נשימה מספר הבוחרים הערבים היה נשאר זהה לזה של 2020 (כאן השארתי את מספר הקולות של רע”מ זהה ואת כל השאר נתתי למשותפת תחת ההנחה, השגויה, שהבוחרים הערבים מצביעים רק לרע”מ ולמשותפת), לליכוד היו 35 מנדטים, למשותפת היו 10 מנדטים וכל אלה על חשבון יש עתיד (2 מנדטים), הציונות הדתית, ש”ס, יהדות התורה, ישראל ביתנו, תקווה חדשה, מרצ וכחול לבן. אם מספר הבוחרים הערבים היה נשאר זהה לפעם קודמת ולא היו מתווספים 300 אלף ליכודניקים (תחת אותן הנחות), הרשימה המשותפת היתה עולה ל-11 מנדטים על חשבון הליכוד, ש”ס, ישראל ביתנו, מרצ וכחול לבן.

על הרשימות הערביות נרשמה ביקורת רבה (ומוצדקת, לטעמי) על סירובן לחתום הסכם עודפים. עם זאת, נציגי שתי הרשימות יכולים לנשום לרווחה מבחינה זו: הסכם בין הרשימות ודעם+עם לא היה משנה את חלוקת המנדטים.

ולסיום, אי אפשר בלי להתייחס למפלגת הכלכלית החדשה. היו טענות נגד זליכה על פגיעה בגוש השינוי (אליו הוא שייך, לטענתו) בכך ששרף קולות. אם מניחים שכל מצביעי הכלכלית החדשה היו מצביעים ליש עתיד (כדוגמה, אבל באותה מידה ניתן כנראה לתת את הקולות לכל רשימה בגוש המתאים), יש עתיד היתה מקבלת מנדט נוסף על חשבון ש”ס. אם ההנחה שכל מצביעי הכלכלית החדשה היו מצביעים לגוש מתנגדי נתניהו, הביקורת עליו נראית מוצדקת.

ומה היה קורה אם לא היה אחוז חסימה כלל? במקרה זה, ירון זליכה היה נכנס לכנסת על חשבון אוריאל בוסו, המועמד התשיעי ברשימת ש”ס. החלק המעניין כאן הוא שבמקרה זה זליכה היה נכנס אך ורק בזכות הסכם העודפים עם כחול לבן. ללא הסכם עודפים זה, זליכה היה נשאר בחוץ גם ללא אחוז חסימה. הגיוני מאוד בהתחשב בכך שמפלגת הכלכלית החדשה קיבלה 0.79% מהקולות שהם פחות מ-1/120 מהקולות. הדוגמה הזאת ממחישה עד כמה הסכמי העודפים יכולים להיות חשובים, במיוחד במצב הנוכחי בו כל מנדט יכול להכריע את זהות הממשלה והעומד בראשה.

בשבוע הבא תושבע הכנסת ה-24 וכמה שבועות לאחר מכן תתכנס ועדת הבחירות לכנסת ה-25 לישיבתה הראשונה. כולי תקווה שהפעם היא תאריך ימים ותוכל לעבוד בנחת. אם זה יקרה, אולי בפעם הבאה שנצביע כבר נזכה לעשות זאת בקופסאות פלסטיק שקופות.

בפוסט הקודם עלו תגובות המייחלות להגעתן של בחירות דיגיטליות שיפתרו את כל בעיותינו. אין זיופים, אין הסטות, לא צריך לחכות שלושה ימים לתוצאות האמת. סוגרים את הקלפיות בעשר בלילה וחמש דקות לאחר מכן יקריא יו”ר ועדת הבחירות את התוצאות. קל, פשוט וידידותי לסביבה.

בעולם אידיאלי זה היה מצוין, אבל אנחנו לא חיים בעולם כזה. כידוע לכל מי שכל מי שקורא את עיתוני ואתרי החדשות בזמן בחירות, במהלך יום הבחירות מתקבלות אינספור תלונות על תקלות וניסיונות זיוף, חלקן לגיטימיות וחלקן אף מגיעות לחקירות משטרה. ישנם יותר מדי גורמים שיש להם אינטרס בהטיית התוצאות לכיוון מסוים ולכן יש לבצע מאמץ אקטיבי על מנת שתהליך הבחירות יהיה נקי.

אחד המאמצים, למשל, הוא עיקרון הריתוק לקלפי שמחייב אותנו להצביע בקלפי בה אנחנו רשומים ולא איפה שבמקרה נוח לנו באותו יום. בעולם אידיאלי אפשר לסמוך על כל אדם שיצביע פעם אחת. בעולם האמיתי ישנם רמאים המנסים להצביע כמה פעמים. מאמץ נוסף כאן הוא הצורך להזדהות. כמו הריתוק לקלפי, גם על זיהוי המצביעים היה ניתן לוותר בעולם מושלם, אבל הוא כנראה ישאר איתנו עוד זמן רב.

ברור שהתהליך הנוכחי לא מושלם, אבל כשרוצים להפוך את התהליך לדיגיטלי צריך לשאול האם לא פותחים פתח לפרצה גדולה יותר, כזו שעלולה להשפיע הרבה יותר. בינתיים נראה שהתשובה היא כן. בשיטה הנוכחית, ניסיונות הרמאות מתמקדים בקלפי אחת, מקומית. ועדת קלפי מושחתת לא יכולה להשפיע על תוצאות של קלפיות שכנות, כך שהנזק מוגבל (וישנה הנחה שזיופים של ועדות קלפי מושחתות מקזזים זה את זה, כך שבממוצע הם מתבטלים). הדרך היחידה להשפיע בקנה מידה גדול יותר היא שחיתות ברמת הוועדות האזוריות או הוועדה המרכזית (וגם שם נדרשת התעלמות של המון אנשים כדי שמהלך כזה יעבור מבלי שאיש ישים לב). עד עכשיו לא שמעתי על מקרים כאלה, כך שניתן להניח שהוועדה המרכזית ושלוחותיה נקיות.

בהליך דיגיטלי ניתן להשפיע על כל הקלפיות בו זמנית על ידי “טיפול” בקוד המחשב המריץ אותן. ישנן דרכים להסתיר את אותה רמאות כך שכמעט בלתי אפשרי למצוא אותה, כפי שמסביר פרופ’ אור דונקלמן מאוניברסיטת חיפה. כרגע אין דרך לאבטח בחירות כאלה וגוף עם מספיק משאבים יוכל בסופו של דבר להתערב בהן מבלי שישימו לב.

על דבריו של פרופ’ דונקלמן אוסיף נקודה משלי: אני לא מכיר תהליך ממוחשב המאפשר בו זמנית שמירה על חשאיות ווידוא של הספירה. החשאיות אומרת שלאף אחד אין דרך לוודא את הצבעתי (אני תמיד יכול לשקר מבלי להיתפס). וידוא הליך הספירה אומר שאני יכול לדעת שהקול שלי נספר. ישנן הצעות למערכת שנותנת לכל מצביע “קבלה” עם קוד המאפשר לו לראות כיצד המחשב ספר את ההצבעה שלו. זו הפרה בוטה של חשאיות מכיוון שניתן להכריח מצביעים לחשוף את הצבעתם בפני אדם המאיים עליהם. בשיטת הפתקים עקרון החשאיות ברור וניתן לוודא את הספירה על ידי שהיה בחדר הקלפי בזמן הספירה (משקיף). אמנם אדם לא יכול לוודא שספרו את הקול הספציפי שלו כמו שצריך, אבל כן יכול לוודא שכל הקולות נספרו כמו שצריך ולהסיק שגם שלו נספר נכון.

ולסיום, אחת הטענות שעולות בנושא הפחד מדיגיטציה היא שאנחנו לא מפחדים מאינטראקציה דיגיטלית עם הבנק, למרות ששם נמצא מידע הרבה יותר רגיש. הסיבה לכך היא שאינטראקציה עם הבנק לא דורשת חשאיות. כמובן שנדרשת חשאיות בין חשבון הבנק שלי ללקוחות אחרים, אבל ביני לבין הבנק אין שום חשאיות. כשאני מפקיד כסף בבנק, גם הבנק וגם אני יודעים בדיוק כמה הכנסתי. חשאיות במובן הזה תהיה דומה למצב בו כל אדם מפקיד סכום מזומן כלשהו במעטפה לתוך תיבה ולבסוף הבנק פותח את התיבה ומחשב את הסכום הכולל. במצב כזה ישנה חשאיות – אי אפשר לדעת כמה כל אדם הכניס לתיבה, אבל ברור לכולם שאין בנק שיכול לעבוד כך. היעדר הדרישה לחשאיות מאפשר לבנק לעבוד בצורה בטוחה בעולם הדיגיטלי.

כל עוד לא ימצא פתרון לסתירה בין החשאיות לווידוא הספירה, קשה לי לראות מערכת הצבעה דיגיטלית בטוחה שתיכנס לחיינו בקרוב. כנראה גם את הבחירות לכנסת ה-30 נקיים בהצבעה ידנית עם פתקים, אבל עם אמצעי ההגנה של ועדת הבחירות המרכזית שסוגרת לאט לאט את הפרצות (ובמיוחד את הקשה מכולן, ועדת קלפי מושחתת), נוכל לדעת שהתוצאות מייצגות באופן הטוב ביותר את ההצבעה.

הבחירות נגמרו, הקולות נספרו והיום יוגשו התוצאות הסופיות לנשיא ריבלין. בסך הכל הצביעו 71.52% מבעלי זכות הבחירה. זהו אחוז ההצבעה הגבוה ביותר בשלישיית הבחירות האחרונה וגבוה במיוחד כשמתחשבים בכמעט מיליון ישראלים החיים בחו”ל ואינם יכולים להצביע בכל מקרה.

החלק המעניין בניתוח תוצאות הוא “מה היה אילו”. לא מדובר על מהלכים פוליטיים משמעותיים כאלה ואחרים (כמו למשל צירוף סתיו שפיר במקום אורלי לוי-אבקסיס או חיבור של עוצמה יהודית עם ימינה), אלא יותר טכניים, למשל שינויים בהסכמי העודפים.

הניתוח הראשון שאפשר לבצע הוא בדיקה מי בכלל הרוויח מהסכמי העודפים. הסכם עודפים הוא קשר טכני בין שתי רשימות מועמדים המאפשר להן להיחשב כרשימה אחת גדולה בשלב הראשון של חלוקת המנדטים העודפים. זה נותן להן עדיפות מבחינה מתמטית בקבלת מנדטים עודפים. נציג דוגמה בה M הוא המודד (מספר הקולות למנדט – מחושב על ידי חלוקת מספר הקולות המשתתפים בחלוקת המנדטים ב-120) וישנן שתי רשימות. אחת קיבלה 39 מנדטים בחלוקה הראשונית והשניה 7 מנדטים. אם לשתיהן חסרים 1000 קולות למנדט הבא, המודד של הרשימות בחלוקת העודפים יהיה:

מכאן אפשר לראות בקלות שבמקרה זה, לרשימה בת שבעת המנדטים יהיה מודד נמוך יותר מהרשימה בת 39 המנדטים (M-125 לעומת M-25) והרשימה הגדולה יותר תקבל את המנדט הנוסף. הסכמי העודפים מאפשרים לזוג רשימות להיות “רשימה גדולה” באופן מלאכותי וכך לנסות להשיג את המנדטים העודפים.

בבחירות האלה, מי שהרוויח מהסכמי העודפים היא כחול לבן שקיבלה את המנדט ה-33 על חשבון המנדט ה-37 של הליכוד. בבחירות בספטמבר הסכמי העודפים לא שינו דבר, בבחירות באפריל הסכמי העודפים נתנו ליהדות התורה את המנדט השמיני על חשבון המנדט ה-36 של הליכוד (המנדט הנ”ל עדיין נמצא בדיונים בבית המשפט מכיוון שדרושים כ-60 קולות להזזת המנדט הזה) וב-2015 המנדט העשירי של “כולנו” הגיע על חשבון המנדט ה-14 של הרשימה המשותפת בגלל הסכמי העודפים.

עניין נוסף שדובר בו רבות הוא היעדר הסכם העודפים לרשימה המשותפת ולישראל ביתנו. עם זאת, גם אם היו לשתי הרשימות הסכמי עודפים (הנחתי שההסכמים יהיו כחול לבן-ישראל ביתנו והעבודה-גשר-מרצ-הרשימה המשותפת, מסיבות ברורות) התוצאה לא היתה משתנה.

ולסיום, דובר רבות על עוצמה יהודית והשפעתה על גוש הימין. אם עוצמה יהודית היתה פורשת ומניחים שקולותיה היו הולכים כולם לאחת המפלגות בגוש הימין, מאזן המנדטים היה 59-54-7, כלומר מנדט אחד היה עובר מכחול לבן לימין (תלוי במפלגה שקיבלה את הקולות). ההבדל בין 58 ל-59 מנדטים בגוש הימין נראה כרגע גדול, אבל לא היה משנה את התמונה הגדולה.

אנחנו מתקרבים לסיום מערכת הבחירות עם הסקרים האחרונים המותרים לפי חוק (מותר לפרסם סקרים חדשים עד שבע בערב ביום שישי שלפני פתיחת הקלפיות. עריכה בעקבות מכתבו של השופט הנדל – עד 23:59). הסקר התורן הוא זה של דיירקט פולס בהנהלת שלמה פילבר. הוא נותן לגוש הימין 59 מנדטים, לגוש השמאל 55 ולליברמן 6. מאוד תואם את סקרי הטלוויזיה, אבל מתחבאות שם כמה פנינים שרומזות אולי שזה סקר מוטה או “מטעם”, גם אם לא באופן רשמי.

העניין הראשון הוא הפיל שבחדר – הקשר בין פילבר לנתניהו הוא לא סוד. רק עצם קיום הקשר הזה אמור להטיל צל כבד על כל סקר מנדטים שיוצא מהחברה הזאת, גם אם נעשה על ידי מיטב הסטטיסטיקאים. כאשר כל מנדט חשוב, אפשר “להנדס” תוצאות בצורה שתהיה לגיטימית סטטיסטית ולא תעורר חשד כי מנדטים חייבים להיות במספרים שלמים.

העניין השני קצת יותר עדין והוא התוצאה של עוצמה יהודית. בחוק קיים סף של 1% מהקולות הדרוש על מנת לקבל יחידה אחת של מימון מפלגות (שגדולה הפעם ב-30%). לבן גביר ברור כמו לכולם שהוא לא יתקרב לאחוז החסימה, אבל הכסף הזה די חשוב למפלגה עם בסיס תומכים קטן ובלי מושבים בכנסת. התוצאה המוצגת כאן, 0.96%, מדוייקת באופן מפתיע. בסקר השתתפו כ-3,000 אנשים, כלומר ארבע עשיריות האחוז האלה הן, במקרה הטוב, אדם אחד ובמקרה הפחות טוב מניפולציה של “דיוק יתר” (בדומה למחקרים הנותנים שגיאה ברמת דיוק הגבוהה מזו של מכשיר המדידה) שנועדה לאותת למצביעי הימין ולמצביעי עוצמה במיוחד שכדאי להם לוותר. לא ברור כל כך על סמך אילו הבטחות בן גביר יוכל לפרוש כרגע. אם יתמודד, יש לו סיכוי להגיע לאחוז אחד. אם לא, יוותר בוודאות על יחידת המימון הזו.

ולבסוף, נשאלת השאלה הגדולה: האם זה משנה? שמעון ריקלין, למשל, כבר חגג את העובדה שאם עוצמה יהודית תפרוש, לימין יהיו 61 מנדטים. ובכן, ריקלין טועה. המנדטים של הקולות שלא עברו את אחוז החסימה מתחלקים באופן פרופורציוני בין כל המפלגות והגושים, כלומר אם אחוז החסימה היה אפס, היו ככל הנראה 60 מנדטים לימין. זו בדיוק אותה תוצאה שהיתה מתקבלת אם עוצמה היתה פורשת וכל מצביעיה היו עוברים לגוש הימין. עם זאת, כמו שכבר הערכתי כאן והעריכו לפני, מצביעי עוצמה נוטים להיות מאוד אידיאולוגיים, כלומר פרישת עוצמה מהבחירות תגרום לחלקם להישאר בבית. יתכן שיגיעו מספיק בשביל 60 ויתכן שלא, אבל לפי הסקר הזה בלבד לא יתכנו 61 מנדטים לימין ללא מעבר של מנדט נוסף משמאל לימין.

ברוכים הבאים לאתר קלפיות! אחרי שנים שבהן אני מקבל חום מקריאת כתבות בתקשורת בנושאי הבחירות, החלטתי לכתוב קצת באופן עצמאי עם תיקונים ובדיקה עצמית של נתונים. מכיוון שאנחנו מתקרבים לבחירות לכנסת ה-23, נפתח את האתר עם חישוב קצר ומהיר – האם 300 אלף ליכודניקים שנשארו בבית בספטמבר גרמו להתרסקות גוש הימין לעומת הבחירות באפריל?

ראשית, בין אפריל לספטמבר עלה מספר המצביעים ביותר מ-127 אלף לעומת מספר בעלי זכות הבחירה שעלה ב-54 אלף בלבד. גם אם מניחים שכל מי שהגיע לגיל 18 בין אפריל לספטמבר יצא להצביע, עדיין יש יותר מ-70 אלף מצביעים ותיקים שנשארו בבית באפריל ויצאו בספטמבר. לא סביר שאין בהם מספר נכבד של ליכודניקים, הרי המפלגה קיבלה רבע מהקולות בארץ.

מעבר לסבירות של 300 אלף מצביעי ליכוד שנשארו בבית, נשאלת השאלה האם הם היו מונעים מאיתנו את הבחירות הקרובות? אם מוסיפים לתוצאות של הליכוד בבחירות בספטמבר עוד 300 אלף קולות, גוש הימין מגיע ל-59 מנדטים, כלומר היינו היום, ככל הנראה, באותו מצב. יותר מכך – אם עוצמה יהודית היתה פורשת וכל קולותיה היו עוברים לליכוד (גם זו הנחה מאוד מקלה. מדובר במצביעים מאוד אידיאולוגיים שאין להם בעיה להישאר בבית כענישה למפלגות אחרות), לגוש הימין היו 60 מנדטים, בדיוק כמו באפריל. בדומה לסיסמת 300 אלף המצביעים שלא באו, גם לסיסמה “בלי עוצמה יהודית אין ממשלה ימנית” אין אחיזה במציאות (היא נכונה עקרונית, אבל נכונה גם כשהופכים את התנאי).

להערכתי, מה שקרה בין אפריל לספטמבר הוא פיזורם של מצביעי זהות, כולנו וגשר לכל עבר. חיבורה של אורלי לוי לעבודה עזרה לגוש השמאל לשמור אצלו כמה קולות (בצורה סיבובית, כך שהקולות שנוספו בזכות אורלי לוי קוזזו עם אלה שהיא הבריחה לכיוון מרצ וכחול לבן). חלק ממצביעי זהות שנשארו בבית בעקבות הדיל של פייגלין ונתניהו ממילא לא היו מצביעים לליכוד (בין אם הוא ימני מדי עבורם ובין אם שמאלני מדי) ומשה כחלון, הגשר האמיתי בין השמאל לימין וזה שהביא לנתניהו את הניצחון ב-2015, התמוסס לתוך הליכוד.

כדי להגיע ל-61, גוש הימין (כלומר הליכוד, נראה שהאלקטורט של ימינה מוגבל מאוד) צריך להעביר אליו קולות חזרה מכחול לבן וליברמן. המצביעים שנשארים בבית ככל הנראה יצביעו למשותפת, ואותם כנראה הליכוד לא רוצה להמריץ לקלפיות.