צאו להצביע

עוד 12 שעות וקצת יפתחו הקלפיות. ההצבעה היא זכות גדולה שלא צריכה להיות מובנת מאליה, גם אם אנחנו נקראים לקלפיות בפעם השלישית השנה. למרבה הצער, רבים מוותרים עליה מכל מיני סיבות שונות ומשונות, רובן כוללות עצלות או חוסר איכפתיות (יש כמובן את המרותקים למיטה, אבל מדובר במספר אנשים קטן מאוד). אותם אנשים מוותרים על האפשרות שמאות מיליוני אנשים חולמים עליה – להשפיע על השלטון.

מאוד בקרוב, בשבע בערב, ניכנס לתקופת איסור התעמולה החמור שתימשך עד מחר בעשר בלילה. אין יותר ראיונות עם פוליטיקאים, אין פוליטיקאים באולפן וכל קשקשת הבחירות תעבור לפרשנים. המטרה היא שנוכל להגיע לקלפי בראש נקי, אבל זה כמובן לא יקרה. המפלגות ימשיכו להציף אותנו בסמסים וטלפונים ממש עד סגירת הקלפיות, וגם בבואנו לקלפי ניתקל בנציגים שינסו לשכנע אותנו. האם זה עוזר? יתכן מאוד. האם זה מציק? אין יותר מציק מזה.

בסופו של דבר, אחרי שיסגרו הקלפיות, הדבר החשוב באמת הוא שנאמין כולנו שהתוצאות משקפות את רצונם האמיתי של המצביעים. רוב האנשים לא חושבים על כך יותר מדי, אבל רבים מאמינים שהתוצאות לא אמינות. גם אני לא סומך במאה אחוז על סופרי הקולות ולכן אני מתכנן להיות אחד מהם מחר. עבודה בקלפי זו לדעתי אחת התרומות הגדולות ביותר לאחד התחומים החשובים בדמוקרטיה – ביצוע מדויק של הבחירות. אם גם אתם רוצים לוודא שכל קול נספר, פנו למפלגה החביבה עליכם ובקשו להיות משקיפים. נראה שאפילו קיים ארגון בשם “משמר הבחירות האזרחי” שמחלק כתבי מינוי למשקיפים (לא התנסתי בו, על אחריותכם בלבד). כך תוכלו להציץ מאחורי הקלעים של הבחירות וספירת הקולות ולוודא שבסופו של דבר, הבחירות לכנסת אמינות.

והכי חשוב, לכו להצביע!

איך לזהות סקרים מטעם

אנחנו מתקרבים לסיום מערכת הבחירות עם הסקרים האחרונים המותרים לפי חוק (מותר לפרסם סקרים חדשים עד שבע בערב ביום שישי שלפני פתיחת הקלפיות. עריכה בעקבות מכתבו של השופט הנדל – עד 23:59). הסקר התורן הוא זה של דיירקט פולס בהנהלת שלמה פילבר. הוא נותן לגוש הימין 59 מנדטים, לגוש השמאל 55 ולליברמן 6. מאוד תואם את סקרי הטלוויזיה, אבל מתחבאות שם כמה פנינים שרומזות אולי שזה סקר מוטה או “מטעם”, גם אם לא באופן רשמי.

העניין הראשון הוא הפיל שבחדר – הקשר בין פילבר לנתניהו הוא לא סוד. רק עצם קיום הקשר הזה אמור להטיל צל כבד על כל סקר מנדטים שיוצא מהחברה הזאת, גם אם נעשה על ידי מיטב הסטטיסטיקאים. כאשר כל מנדט חשוב, אפשר “להנדס” תוצאות בצורה שתהיה לגיטימית סטטיסטית ולא תעורר חשד כי מנדטים חייבים להיות במספרים שלמים.

העניין השני קצת יותר עדין והוא התוצאה של עוצמה יהודית. בחוק קיים סף של 1% מהקולות הדרוש על מנת לקבל יחידה אחת של מימון מפלגות (שגדולה הפעם ב-30%). לבן גביר ברור כמו לכולם שהוא לא יתקרב לאחוז החסימה, אבל הכסף הזה די חשוב למפלגה עם בסיס תומכים קטן ובלי מושבים בכנסת. התוצאה המוצגת כאן, 0.96%, מדוייקת באופן מפתיע. בסקר השתתפו כ-3,000 אנשים, כלומר ארבע עשיריות האחוז האלה הן, במקרה הטוב, אדם אחד ובמקרה הפחות טוב מניפולציה של “דיוק יתר” (בדומה למחקרים הנותנים שגיאה ברמת דיוק הגבוהה מזו של מכשיר המדידה) שנועדה לאותת למצביעי הימין ולמצביעי עוצמה במיוחד שכדאי להם לוותר. לא ברור כל כך על סמך אילו הבטחות בן גביר יוכל לפרוש כרגע. אם יתמודד, יש לו סיכוי להגיע לאחוז אחד. אם לא, יוותר בוודאות על יחידת המימון הזו.

ולבסוף, נשאלת השאלה הגדולה: האם זה משנה? שמעון ריקלין, למשל, כבר חגג את העובדה שאם עוצמה יהודית תפרוש, לימין יהיו 61 מנדטים. ובכן, ריקלין טועה. המנדטים של הקולות שלא עברו את אחוז החסימה מתחלקים באופן פרופורציוני בין כל המפלגות והגושים, כלומר אם אחוז החסימה היה אפס, היו ככל הנראה 60 מנדטים לימין. זו בדיוק אותה תוצאה שהיתה מתקבלת אם עוצמה היתה פורשת וכל מצביעיה היו עוברים לגוש הימין. עם זאת, כמו שכבר הערכתי כאן והעריכו לפני, מצביעי עוצמה נוטים להיות מאוד אידיאולוגיים, כלומר פרישת עוצמה מהבחירות תגרום לחלקם להישאר בבית. יתכן שיגיעו מספיק בשביל 60 ויתכן שלא, אבל לפי הסקר הזה בלבד לא יתכנו 61 מנדטים לימין ללא מעבר של מנדט נוסף משמאל לימין.

הדרך הלילית אל הקלפי

אחרי ארבע מערכות בחירות, ועדת הבחירות המרכזית ויתרה סוף סוף על הסרטון “כוחו של קול” (שהחליף בתורו את יוגב המנג’ס). הוא התחיל כסרטון די מוצלח ב-2013 ולאט לאט הידרדר בגלל קריינות חוזרת ודי משעממת מ-2015 ועד ספטמבר האחרון. הסרטון החדש נקרא “הדרך אל הקלפי” והוא מראה את המידע הבסיסי הדרוש כדי להצביע: איך מגיעים, שעות פתיחה, אילו תעודות צריך והכי חשוב – איך מצביעים.

החלק שבו מסבירים איך מצביעים ועל סמך מה נפסלות מעטפות חשוב במיוחד. ישנם אנשים רבים שלא יודעים איך מצביעים (לא רק בני 18 שמצביעים בפעם הראשונה), או מחפשים להצביע לרשימה א’ וראש ממשלה מרשימה ב’ (נתקלתי בהם באופן אישי בעבודתי בקלפי). ההסבר של “מעטפה אחת, פתק אחד” אמור להיות קליט וברור ואת שלבי הממשלה אמורים ללמד בכלל בבתי הספר (עם זאת, אולי כדאי להוסיף גם את החלק הזה לסרטוני ההדרכה).

עם כל החשיבות של סרטון ההדרכה, ועדת הבחירות המרכזית עשתה טעות קריטית אחד: שיבצה אותו בסוף תשדירי התעמולה. לתשדירים האלה רייטינג נמוך מאוד וסרטון ההדרכה משודר בסופם, כמעט בחצות, אחרי שתמו תשדירי התעמולה ויש סיכוי גבוה שאנשים ינטשו את הטלוויזיה. כך נוצר מצב שהצופים היחידים הם המשוגעים לדבר, אלה שיכולים לדקלם את ההנחיות בסרטון מתוך שינה.

ועדת הבחירות צריכה לשדר את הסרטונים האלה לפני או תוך כדי מהדורות החדשות של שמונה, בדיוק כמו שישנן הדרכות בנוגע לפקחי טוהר הבחירות לפני מהדורות החדשות. אם כבר משקיעים בסרטוני הדרכה, כדאי שהם ידריכו אנשים.

גם אם אין צופים, לא צריך להמציא מספרים

הסטנדרטים בויינט, כך נראה, נמוכים למדי גם עבור פרופסורים לתקשורת. מסתבר שאין צורך להבין בפרטים הטכניים אלא רק “בתמונה הגדולה” וככה זה נראה. פרופ’ גדי וימן הצליח לטעות בכמה פרטים. ראשית, משך הזמן שמקבלת כל מפלגה (שבע דקות פלוס שתיים על כל מנדט בכנסת היוצאת) ובמשכם הכולל של השידורים (יש 65 דקות רק ביום הראשון והאחרון, לרוב זה חצי שעה).

יתכן מאוד שפרופ’ וימן הוא אחד הבודדים שצופה בתשדירים כל יום, אבל הצופים האחרים הם לא בהכרח חוקרי תקשורת אומללים, אלא גם בלוגרים בנושא הבחירות. זמני השידור אכן יקרים, אבל ההפקה של התשדירים לא יקרה מדי. המפלגות הגדולות משתמשות בסרטוני הוידאו שמופצים ברשתות החברתיות ובמפלגות הקטנות מושיבים את המועמדים על כיסא או מול עץ בפארק, מצלמים ועורכים בגסות.

נראה שאין חולק על כך שתשדירי הבחירות האלה מיותרים, אבל המחדל האמיתי של התשדירים האלה הוא מה שנמצא בסופם. אגע בזה בפוסט אחר.

שלוש מאות אלף ליכודניקים נשארו בבית. או שלא

ברוכים הבאים לאתר קלפיות! אחרי שנים שבהן אני מקבל חום מקריאת כתבות בתקשורת בנושאי הבחירות, החלטתי לכתוב קצת באופן עצמאי עם תיקונים ובדיקה עצמית של נתונים. מכיוון שאנחנו מתקרבים לבחירות לכנסת ה-23, נפתח את האתר עם חישוב קצר ומהיר – האם 300 אלף ליכודניקים שנשארו בבית בספטמבר גרמו להתרסקות גוש הימין לעומת הבחירות באפריל?

ראשית, בין אפריל לספטמבר עלה מספר המצביעים ביותר מ-127 אלף לעומת מספר בעלי זכות הבחירה שעלה ב-54 אלף בלבד. גם אם מניחים שכל מי שהגיע לגיל 18 בין אפריל לספטמבר יצא להצביע, עדיין יש יותר מ-70 אלף מצביעים ותיקים שנשארו בבית באפריל ויצאו בספטמבר. לא סביר שאין בהם מספר נכבד של ליכודניקים, הרי המפלגה קיבלה רבע מהקולות בארץ.

מעבר לסבירות של 300 אלף מצביעי ליכוד שנשארו בבית, נשאלת השאלה האם הם היו מונעים מאיתנו את הבחירות הקרובות? אם מוסיפים לתוצאות של הליכוד בבחירות בספטמבר עוד 300 אלף קולות, גוש הימין מגיע ל-59 מנדטים, כלומר היינו היום, ככל הנראה, באותו מצב. יותר מכך – אם עוצמה יהודית היתה פורשת וכל קולותיה היו עוברים לליכוד (גם זו הנחה מאוד מקלה. מדובר במצביעים מאוד אידיאולוגיים שאין להם בעיה להישאר בבית כענישה למפלגות אחרות), לגוש הימין היו 60 מנדטים, בדיוק כמו באפריל. בדומה לסיסמת 300 אלף המצביעים שלא באו, גם לסיסמה “בלי עוצמה יהודית אין ממשלה ימנית” אין אחיזה במציאות (היא נכונה עקרונית, אבל נכונה גם כשהופכים את התנאי).

להערכתי, מה שקרה בין אפריל לספטמבר הוא פיזורם של מצביעי זהות, כולנו וגשר לכל עבר. חיבורה של אורלי לוי לעבודה עזרה לגוש השמאל לשמור אצלו כמה קולות (בצורה סיבובית, כך שהקולות שנוספו בזכות אורלי לוי קוזזו עם אלה שהיא הבריחה לכיוון מרצ וכחול לבן). חלק ממצביעי זהות שנשארו בבית בעקבות הדיל של פייגלין ונתניהו ממילא לא היו מצביעים לליכוד (בין אם הוא ימני מדי עבורם ובין אם שמאלני מדי) ומשה כחלון, הגשר האמיתי בין השמאל לימין וזה שהביא לנתניהו את הניצחון ב-2015, התמוסס לתוך הליכוד.

כדי להגיע ל-61, גוש הימין (כלומר הליכוד, נראה שהאלקטורט של ימינה מוגבל מאוד) צריך להעביר אליו קולות חזרה מכחול לבן וליברמן. המצביעים שנשארים בבית ככל הנראה יצביעו למשותפת, ואותם כנראה הליכוד לא רוצה להמריץ לקלפיות.